מרק כתומים וקוקוס בניחוח ג'ינג'ר והל - קונג פוּד

אחת ממנות הדגל של הסתיו והחורף היא מרק ירקות השורש הכתומים בליווי חלב קוקוס עם ג’ינג’ר והל שמספק שלל מרכיבים תזונתיים חשובים.

כל הירקות הכתומים עשירים בבטא-קרוטן שהוא אחד מחומרי המקור לויטמין A שחשוב לצרכים רבים בגוף ובהם ראייה, פעילות מערכת החיסון רקמות עור וריריות המצפות את מערכת העיכול ולתפקוד מערכות הגדילה בגוף.

דלורית או דְּלַעַת הַגִּנָּה היא צמח ממשפחת הדלועיים המזכיר בצורתו אגרטל או אגס, קליפתה צהובה ובשרה כתום. מקורה ממרכז אמריקה וטעמה מתוק ואגוזי (באנגלית הוא מכונה גם Butternut squash), בדומה לבטטה או לדלעת. את הדלורית בדומה לדלעת ולבטטה מקלפים, מוציאים את הזרעים ואוכלים את ‘בשר’ הדלורית. ניתן לשמור את הזרעים ניתנים לצורך אכילה כמו גרעיני דלעת – לאחר קלייה. מקור לפחמימות, בטא קרוטן, ויטמינים A, C, E ומעט ממשפחת B לצד מינרלים כמו מגנזיום, מנגן, אשלגן, סידן, וזרחן.

הבטטה היא מקור לפחמימות, לבטא קרוטן, לויטמינים A, B, C ו-E ולמינרלים כמו אשלגן מגנזיום וברזל. גזר הוא בעיקר מקור לבטא-קרוטן וויטמין A לצד מנות קטנות מויטמינים ומינרלים אחרים.

חלב קוקוס

חלב הקוקוס משמש לצורך העשרת המרק והפיכת המרקם לחלק וקרמי. ניתן להחליפו בשמנת או ביוגורט בגרסה הצמחונית, או להסתפק בירקות בלבד.

מי קוקוס הם הנוזל השקוף שבלב אגוז הקוקוס. חלב הקוקוס מיוצר מבשר אגוז הקוקוס ע”י טחינה ערבוב במים ומיצוי השומנים, החלבונים, הסוכרים ואבות מזון נוספים והפרדה מהחלקים הקשים. צבעו לבן ומרקמו סמיך ושומני. לפי הרפואה הסינית הוא מחזק את החלק החומרי בגוף (Jing) ועוזר בין היתר לאיזון לחץ דם ודחייה של קור. הוא מכיל מינרלים רבים כגון: מגנזיום, מנגן, זרחן, ברזל ומגנזיום. רובו (כ-70%) מים ולרוב תכולתו באזור 20%-25% שומן והיתר סוכרים ומעט חלבונים. חלב קוקוס מרוכז עם תכולת שומן גדולה נקרא קרם קוקוס.

ג’ינג’ר והל

ההל והג’ינג’ר מתווספים בתור תבלינים מחממים כראוי למרק חורפי. שורש הג’ינג’ר או זנגביל בשמו הרשמי מקובל לשימוש במטבחים רבים. מקורו באיי דרום מזרח אסיה. לפי הרפואה הסינית וההודית (איורוודה) מיוחסות לזנגביל תכונות רבות כגון: אנטי-דלקתיות, הקלה בהצטננות ועזרה בבעיות עיכול (כגון: כאבי בטן, בחילות, הקאות, גזים). אני נוהג לשלבו בתה, בשייקים ובמאכלים רבים.

גרגירי ההל גם הם מאותה משפחה כמו הג’ינג’ר ומקורם מדרום הודו ואינדונזיה. באזור הים התיכון התאהבו בתבלים ואימצו אותו עוד מימי קדם. טעמו מתקתק וחריף יחד והוא מפיץ ארומה נעימה. ברפואה עממית הל נחשב למעורר תיאבון ומיוחסות לו תכונות כגון: חיטוי, אלחוש, ייבוש ליחה, שיפור עיכול והפחתת גזים, וחיזוק מערכת החיסון. את גרגירי ההל רצוי לשמור במקרר – כך הם שומרים על טריותם לאורך זמן. פד הגזה משמש בתור “תיון” – מנפצים את הגרגירים ואז עוטפים אותם וקושרים את פד הגזה סביבם.

צרור הפטרוזיליה משמש גם הוא לצורך עידון והעשרה בטעמי רקע שמאזנים את המרק. ניתן להחליף את המים בציר ירקות שמעשיר את הטעמים ברקע.

הכמויות מיועדות לסיר 7 ליטר – אולם ניתן להתאימם לכמויות קטנות.